פסק-דין בתיק ת"א 7325/05

לפני תביעה למתן הצהרה כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים של התובע תשע פעמים, בכך שהקרינה את סרטו "סליחה, סליחות" בערוץ הטלוויזיה שאותו היא מפעילה, ללא הסכמתו, וכן לקבלת הסעדים הכספיים הנובעים מהפרה זו.

העובדות הנחוצות לעניין

1.         התובע הינו תושב ישראל. בין יתר עיסוקיו התובע כותב ומביים סרטים דוקומנטריים.

הנתבעת הינה חברה המאוגדת בישראל, שהינה הבעלים, המפעילה ובעלת רשיון השידור של ערוץ טלויזיה המשודר בכבלים ובלווין והידוע בשם "ערוץ התכלת".

התובע הינו היוצר (התסריטאי, הצלם (מרבית עבודת הצילום) והבמאי של הסרט הדוקומנטרי הקצר " סליחה, סליחות" (להלן: "הסרט"), המציג את תופעת סיורי הסליחות שהתפתחה סביב ההשכמה לסליחות בשכונת נחלאות בירושלים, תוך בחינת יחסם האמביוולנטי של התושבים לסיורים ולרעש הנגרם כל לילה בתקופת הסליחות.

התובע, לטענתו, הינו בעל מלוא זכויות היוצרים בסרט, המהווה יצירה דרמטית, כהגדרתה בחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "חוק זכות יוצרים" או "החוק"), שכן לתובע זכות יוצרים כתסריטאי, כבמאי הסרט, וכמבצע.

הנתבעת הגישה הודעת צד ג' נגד המינהל הקהילתי לב ירושלים בע"מ (להלן: "המינהל"), וכן נגד מר לאל קליין מהמינהל, אשר בא בדברים עם הנתבעת בקשר עם הקרנת הסרט.

הנתבעת שידרה את הסרט מספר פעמים, כמפורט להלן, לשיטתה בהסכמה, ולשיטת התובע ללא רשות ותוך הפרת זכויות היוצרים שלו.

טענות התובע

2.         לתובע הועברו מלוא זכויות היוצרים של המפיק (המרכז לתקשורת קהילתית של המנהל הקהילתי לב העיר בירושלים) בסרט, לרבות זכות התביעה בתובענה זו.

התובע טוען כי כתסריטאי של הסרט, הינו בעל זכות היוצרים בתסריט לסרט (להלן: "התסריט"), שהינה יצירה עצמאית העומדת בפני עצמה כיצירה דרמטית ו/או ספרותית, כהגדרת מונחים אלו בחוק זכות יוצרים.

בנוסף, טוען, התובע כי הינו בעל זכות היוצרים בסרט ובתסריט גם לאור החזקה הקבועה בסעיף 6 לחוק זכות יוצרים.

לדבריו, הניצוץ היצירתי הדרוש ליצירת הסרט והתסריט, גבוה בהרבה מן הרף המינימאלי הנמוך שנקבע בפסיקה להגדרתה של יצירה כ"מקורית". הסרט אינו סרט תיעודי-אינפורמטיבי, אלא יצירה אומנותית מורכבת, ולפיכך יצירת התסריט והסרט חייבה מחשבה יצירתית ומאמץ אינטלקטואלי בכל שלבי היצירה.

3.        יצירת הסרט לוותה בשיקול דעת אומנותי ומקצועי בשלבי התכנון, הביצוע והעריכה, אשר הפעלתו הינה תוצאה של כישוריו המקצועיים והאומנותיים של התובע, כמו גם מיומנותו, עמל שהושקע על ידו ועל ידי אנשי צוותו, מחשבה ומקוריות.

עבודת העריכה נמשכה לסירוגין והסתיימה בתחילת ספטמבר 2003, שבועות ספורים לפי ראש השנה תשס"ד, ובעיצומה של תקופת הסליחות, שהינה התקופה הרלוונטית לשידור הסרט.

פרק הזמן הקצר שנותר לשידורו של הסרט לא הותיר די זמן לשיווקו, אך התובע הצליח, באמצעות מכרה, להעביר קלטת של הסרט לנתבעת. על הקלטת נרשם שלצורך קבלת פרטים יש לפנות למר לאל קליין, שהיה נציגו של המפיק.

4.        הנתבעת פנתה למר קליין וביקשה כי ישלח לה קלטת DV (קלטת דיגיטלית באיכות שידור), וכך אכן נעשה, תוך שמר קליין מבקש כי אם לא יבוצע השידור תוחזר לו הקלטת.

התובע אכן טוען כי הנתבעת הציעה למר קליין שהסרט ישודר ללא תשלום, לפני יום כיפור, אולם לאור לוח השידורים עד יום הכיפורים (בשנת 2003), הודיעה לו כי לא ניתן יהיה לשדר הסרט, אולם לא החזירה אותו לידיו.

5.        שנה לאחר מכן (בשנת 2004) החליט התובע לתת לטלוויזיה החינוכית רשיון לשדר את הסרט פעמיים בלבד כנגד תשלום סמלי. במקביל, להפתעתו, שודר הסרט על ידי הנתבעת, ללא הסכמתו לפחות תשע פעמים בין התאריכים 14.9.04 עד 24.9.04.